חגיגת בני ובנות מצווה 2019

החגיגה הזו התקיימה פעמיים. בפעם הראשונה הגענו עד יומיים לפני, ונאלצנו לבטל. חודשים של עבודה מאומצת, ארגון, הזמנת האולם, הסעות, רשימות משתתפים, חלוקת חולצות וכובעים לכל הילדים, הזמנות ואין סוף תיאומים. כל זה נעצר בבת אחת. ביקור דיפלומטי בכותל, ביטל את האישור שלנו לקיום האירוע. קורה, נכון, ובכל זאת… לך תסביר למנהלות ולמורים, להורים ולילדים, שכן, הכל יקרה אבל לא השבוע.
יום שני האחרון, בפעם שניה השנה, עשינו הכל מחדש. חמש ורבע בבוקר, אנחנו על הכביש בדרך לירושלים. יש משהו ביום הזה, בחגיגה הזו לילדים בני המצווה של העמותה, שהופך את האירוע למלא קודש. עובדה שכל צילום דרך שמשת המכונית הנוסעת היה מופלא. אפילו פקקים לא היו. נכון שהיה שש בבוקר, עדיין, רק אומרים.
בדרך אנחנו אוספים קרטונים מלאים בעוגות, תרומה קבועה של מסעדת ״אלוויס״ בכניסה לנווה אילן. רפי, מכיר את דדו וערן משנים ארוכות בצבא, וזה בהחלט מספיק לחיבור קבוע ומלא אהבה. עוגות. מתנות לילדים, וקפה של בוקר שמחכים לנו. בלי לציין את החיבוק, את החיוך.
הדרך לכותל מלאה מראות מלאי הוד, הסמטאות, הכיפה הנגלית במפתיע, משתפים רק בטעימה קטנה.
התמונה הזו של האוטובוסים שממלאים את רחבת הכותל, מלאת עצמה. כל זה שלנו, וזה מדהים. תלמידי ישיבת חורב ובנות האולפנה שמלווים את הילדים הנרגשים, את ההורים והמלווים שלעיתים נרגשים יותר מהם, מלאה אהבה ועוד סוג של קדושה.
היום הזה כולו מורכב מתמונות מרגשות, מילים שגורמות לדמעות. אב שעוזר לבנו להניח תפילין, לא בטוח שהנער מבין בדיוק במה מדובר, אבל הדמעות הזולגות על לחיי האב אומרות הכל. קבוצת בנות בהדרכה ליד הכותל עומדות במעגל ושרות את ירושלים של זהב. הפנים של המשפחות שנכנסות לאולם הקריר, המפואר, השולחנות הערוכים והמלצרים המתרוצצים עם מגשים עמוסים בכל טוב. אם שיושבת באוטובוס בדרך הביתה, בוכה, כי היא היתה מופתעת. היא לא העלתה בדעתה שהבן שלה יהיה מסוגל להניח תפילין, לרקוד ברחבת הריקודים, לשיר על הבמה עם מיקרופון ביד. לא העלתה בדעתה שיש בו את זה, והנה. הילדים שפשוט לא רצו לעלות לאוטובוסים, לא רצו שהיום יסתיים. הרגעים האלה הם כמו אורות נוצצים, החיוכים והדמעות, הם השכר שלנו. האפשרות להאיר באור את הפוטנציאל הגלום בתוך הילדים המיוחדים האלה. אי אפשר לבקש יותר.
בסוד נגלה שיש רגע אחד שכל שנה אנחנו מחכים לו. זה הרגע שאחרון האוטובוסים יוצא ממגרש החניה. העובדים עורמים את הכסאות על השולחנות. אנחנו מרשים לעצמנו לראשונה באותו יום לנשום. משתרעים על הכורסאות בגינת האולם, מרימים כוסית לחיי הימים המופלאים האלה… לחיינו. נושמים נשימה עמוקה כי הכל עבד, הכל היה מושלם והכל מאחורינו. כלומר, ליום אחד לפחות, עד האתגר הבא. ובלי קשר לרגע הזה, גם אנחנו לא רצינו שהיום יגמר. לשנה הבאה, בירושלים.

לצפייה באלבום התמונות לחצו כאן

This entry was posted in . Bookmark the permalink.