טיול ג'יפים לילדי בי"ס "יחדיו" ו"ברושים" 29.1.16

מרגישה צורך להתחיל בווידוי.. במסגרת תפעול דף הפייסבוק והאתר של העמותה אני מוצאת את עצמי כותבת לא פעם על דברים מ"יד שניה". שומעת מאחרים ומתארת. זה חלק מהתפקיד. פרויקט השילוב, שהוא עניין מאד מרכזי בעמותת "מחוברים לחיים" הוא אחד מהנושאים האלה. כתבתי עליו כל כך הרבה פעמים, ראיתי והעתקתי ופרסמתי את התמונות עד שנדמה לי שאני מכירה את הנושא על בוריו. רק שזה לא בדיוק ככה.
הבוקר טיילנו ביער קולה, עם ילדי בית ספר "יחדיו" ובית ספר "ברושים" מרמת אביב. האחד מאכלס ומחנך ילדים עם הפרעות התנהגות, כאלה שעבורם זה לעיתים ה"צ'אנס האחרון" לא עלינו, והשני מחנך ועוטף ילדים מקשת הסולם האוטיסטי. לי זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את הפרויקט על אמת, בחיים ממש.
עוד במסדרון ליד הדלת, רגע לפני היציאה לרכבים כולם עומדים מעורבבים וצפופים ואני נתקלת בדבר המדהים שהחיבור הזה עושה. הם לא נפגשים יום יום וגם לא פעם בשבוע, אבל הם מוצאים איש את רעהו, ומיד יש חלוקת תפקידים. האחד, שעד לפני שניה בדיוק היה צריך לרדוף אחריו, לגעור ולנהל אותו, הופך למבוגר האחראי, אוחז ביד של השני, הקטן, שלפעמים מכונס בעצמו, מחבק ומשקיף מלמעלה. בדאגה. כי עכשיו הוא אחראי.
בג'יפ, בין צהלות השמחה על הבוץ שעטף אותנו, ההתחלקויות שהוא גרם לרכב והמים שהשפריצו מהשלוליות, נשמעו מהמושב האחורי קטעי שיחה שהזכירו לי הורה וילד יותר מכל דבר אחר. "אתה רואה את הכלניות?" "אתה יודע איך קוראים לקקטוסים האלה?" וכמובן, מילות עידוד וחיזוק בכל פעם ששלט נקרא בקול רם, בכל פעם שהתשובה הייתה נכונה.
כך תוך כדי מלחמה על האחיזה בשביל ובהגה, הלב התרחב, הבטן התכווצה. כי כשמשהו עובד, הוא פשוט עובד. כי כשמשהו עושה קסם, זה מפעים ומרטיט וגורם לך להאמין בניסים. גם אם הם קטנים, עדינים ושבירים. בשביל זה אנחנו כאן.
זה היה ללא ספק טיול יוצא דופן. פרויקט השילוב מזמן רגעים מרגשים במיוחד. חפשו בצילומים את זוגות הילדים, את המגע, החיבוק, הדאגה. היה מדהים.
תודה למשה איזנשטיין שצילם והביא עוד זווית, ולמשה לוין שמצלם תמיד באופן נהדר.

לתפייה בגלרית התמונות המלאה

This entry was posted in . Bookmark the permalink.