טיול לילדי פנימיית בית אפל 28.4.17

היום היה מושלם, אלא שהדמעות, כל הזמן. בהפסקה, בין עצי האורן הגבוהים, אחרי העוגיות והשתייה הכינו ילדי פנימיית "בית אפל" טקס קצר לזכר של רפאל דגרוקר ז"ל. רפאל הוא בנו של מנהל התפעול של הפנימיה ולכן ממש גדל בה. הוא נפל בצוק איתן, עוד מעט שלש שנים. לא הייתה עין יבשה בקהל כשהבנות שרו את "זהו שיר אחרי מלחמה" בקור מעט רועד. אחריהן דיבר אבא שלו, איש חזק וגדול, בקול רועד וסיפר על הילד הזה, שלו, שאיננו עוד. בכינו. בבוקר לפני שיצאנו סיפר גבי, מנהל הפנימיה כמה דמעות הוא מזיל כשהוא עומד בטקסי הסיום של החברה הבוגרים כשהם מסיימים מסלול בגולני, או בקורס צוללות, או בה"ד 1. בוכה, הוא אומר, יותר מבטקסים של ילדיו שלו. כי נקודת המוצא כאן, הרבה יותר קשה. בדרך חזרה מהטיול, שמעתי בג'יפ על אחד מזוגות הג'יפאים שלנו, שסיים את היום בהחלטה לעבור את תהליך המיון ולהפוך למשפחת אומנה לילדה שבילתה איתם את הבוקר. לאמץ אותה בסופי שבוע, לתת בית חם בזמן שאפשר זו הזדמנות נדירה ולא פשוטה. כל הכבוד, וכשמישהו מהמתנדבים שאנחנו מביאים לוקח כזה צעד משמעותי קדימה, חנקו הדמעות את גרוני בפעם הרביעית. כמה מתאים בדיוק בערב יום הזכרון לחללי צה"ל, רגע לפני יום העצמאות.
This entry was posted in . Bookmark the permalink.